יש סיבה טובה לא לדבר בשעת התפילה

תורגם מכתביו של הרב י. ראובן רובין שליט”א

בשטיבל שלנו יש קופסא ליד הדלת שמכילה כרטיסים. הכרטיסים צבעוניים ומושכים את העין; הם בגודל המתאים לשימוש כסימניות. עליהם יש הודעה, אשר קל לקרוא ולהבין, “לא לדבר במהלך התפילה!” ללא ספק רלוונטי לכל מי שמגיע לבית הכנסת להתפלל.

בשלב זה אני מרגיש שאתה להוט לעבור לעלון הבא במאמר זה. אני מבין היטב כי אף אחד לא רוצה לקרוא מוסר, ועוד יותר, אנחנו לא רוצים שיגידו לנו שלא מדברים בבית הכנסת. כולנו  כבר שמענו את זה וזה כבר מתחיל קצת לשעמם. המסר הוא עתיק יומין ובכל זאת הנה בא רובין, מן הסתם לבזבז את הדיו שלו, ולברבר על זה שוב.

אבל שנייה, לפני שאתה עובר הלאה, יש לי משהו לשתף שאתה אולי לא שמעת קודם לכן, וזה אולי יעשה את  כל ההבדל. ה”ישמח ישראל” מאלכסנדר זצ”ל מצטט מדרש שאומר, “לתפילה של מעריב אין זמן מוגדר ואחד יכול להתפלל אותה עד אור השחר.” מדרש זה, אני צריך להוסיף, שלא כך פוסקים. הוא מסביר כי שורש המילה של מעריב הוא עריב שפירושו להיות מבולבל ועצבני. לכן, אומר הרבי, כאשר יהודי מוצא את עצמו במקום קשה, מרגיש אבוד וחסר תקווה, עם בראשו עוברות מחשבות מעורבות, הוא צריך להתפלל עד שהחושך מתפוגג והאור של הקב”ה מרענן את נשמתו. הרבי ממשיך ואומר, שכל הקשיים שעומדים בפנינו, אם אנחנו מתפללים מבלי לאבד תקווה, הקב”ה יראה רחמיו עלינו ויאיר לנו את אורו. עוד הוא מסביר שזה נרמז כאשר אנו קוראים בתורה (פרשת צו) כי קרבן עולה נשאר על הלהבה של המזבח כל הלילה עד הבוקר.

לצעירים שלנו לא יהיה מושג מה  היא החמימות  של תפילה אם כל מה שהם רואים זה שהוריהם מברברים את דרכם דרך התפילות.

כאשר אנו מוצאים את עצמנו חיים בחשכת סערת הרגשות, כשהלילה כביכול מסובב אותנו. אנחנו צריכים להתפלל “עד הבוקר” עד שזה הופך להיות “אור” בתוך לבנו. זה יהיה כמו האש שעל גבי המזבח  ויביא חום ותקווה גם ברגעי הייאוש שלנו.

התפילה היא לא איזה תרגיל סטרילי שנעשה ללא מחשבה או כוונה. התפילה היא שמעבירה את בקשותינו לבורא העולם. זוהי האש של המזבח עם הקורבנות.

כולנו שבורים בכל כך הרבה דרכים שונות; העולם הוא מורכב, ורבים מאתנו מרגישים מבולבלים בשלב זה או אחר. הרבי זועק שעלינו להתפלל ולהתפלל שוב עד שאור ד’ חודר בחשיכה. אנחנו יכולים לכבוש את הבלבול אבל רק עם תפילה מעומק הלב. זוהי המתנה הנצחית שהקב”ה העניק לנו.

לדבר במהלך התפילה? כמה טיפשי זה. איך אפשר לבלות את הרגעים היקרים האלה בבית הכנסת ולבזבז אותם עם פטפוט של הבל ושטות?

אתה יכול להמשיך הלאה, אבל בבקשה, תשמע את הטיעון הזה מיהודי מבוגר שהיה עד למנהיגים הייחודיים של הדור האחרון. אותם יהודים שיצאו מהתופת של החורבן, למדו אותנו להתפלל עם אש הקרבנות שהעלו על המזבח באושוויץ.

לצעירים שלנו לא יהיה מושג מה  היא החמימות  של תפילה אם כל מה שהם רואים זה שהוריהם מברברים את דרכם דרך התפילות.

אני יודע שכולנו שמענו את זה בעבר, ושזה נאמר בכל כך הרבה דרכים. אבל המסע הגדול ביותר של היצר הרע הוא להפריע לנו בתפילותינו, פשוט מאוד, כי בלעדי התפילה אנחנו אבודים.

בואו להתעשת עכשיו, נקדיש את עצמנו להפוך את בית הכנסת לחוויה אמיתית של דביקות עם הקב”ה. יש אור בחוץ, אנחנו רק צריכים לבקש באמת.