כיצד לשמור על עמלק מחוץ לבית

כיצד לשמור על עמלק מחוץ לבית

תורגם מכתביו של הרב י. ראובן רובין שליט”א

זה בא לכולנו, הרגע שבו הפאניקה מתחילה ולבנו הולמת בהילוך גבוה. מה שהיה אמור להיות אירוע משמח הופך למשהו אחר, ואנחנו מתחילים להרגיש לכודים. לא התכוונו שזה יצא מכלל שליטה, אך הדברים הלכו והידרדרו עד שאי אפשר כבר לעצור את זה. עכשיו אנחנו לחוצים ומתפללים לעזרה. למרבה הצער, עזרה כזו אף פעם לא מגיעה, כי הרשינו לפחדים שלנו להפוך לשונאים מהגרועים ביותר.

מהי טרגדי’ה הזו שאני מדבר עליו? איזה מחלה מדבקת אני מתאר? “משלוח מנות מוגזמיטוס” מחלה שמבלי טיפול תהרוס הרבה יותר מאשר רק את חגיגות פורים. לחלק מאתנו, הפאניקה מתחילה מתי שעוגה מיוחדת ששלחת לחבר הכי טוב נחתה בחזרה על השולחן שלך באמצעות צד שלישי שאתה אפילו לא יודע. עבור אחרים, זה הרגע שבו אתה מזהה את האמת כי לא משנה כמה אתה אוכל, אתה לעולם לא תסיים את זלילת כל ה”נאש” לפני פסח.

“כל אויבינו פגעו לראשונה בנקודה הפנימית שלנו, ולאחר מכן בקשו להשמיד אותנו פיזית.“

כולם קוראים את המילים האלה ומחייכים ביודעין, אבל עדיין בבוא היום הטירוף ימשיך. משלוח מנות, מצווה מיוחדת, שאמורה להביא אותנו יחד, הפכה לאבן ניגפת שעליו רבים נופלים. אנחנו שולחים מדי הרבה ליותר מדי אנשים, ואנחנו באמת חושבים שאם נשלח פחות, נראה פחות אנושיים. התולעת של חוסר ביטחון חופרת בשכלנו, ואתה מתחיל לשלוח מגשים של אוכל לאנשים שמכירים אנשים שנופשים באותם צימרים כמו המחותנים שלך. הילדים שלך מתרוצצים ומסתובבים כמו קרוסלה, בדרך כלל יש להם כבר בחילה עד סוף היום. כל זה עבור ההבנה המעוותת של מה מצווה צריכה להיות.

הביטוי “צריכת ראווה” עולה לדעת, אורח חיים רדודה להחריד שליהודי, בן תורה חייבים בהחלט להרתעות. אני לא מדבר על שליחת חברים קרובים מתנה קטנה. זה נחמד לקבל מעט מזון פשוט ממישהו שאתה קרוב אליו ופורים הוא הזדמנות מושלמת עבור אסימונים כאלה. שליחת שתי מתנות גורם לך להרגיש כאילו שאתה חלק מהסעודה של החבר והוא חלק משלך. אולם, הכלשונה כאשר מספר החברים הכי הטובים שלך הוא מאה או כאשר המתנה מכל הלב הופכת לחבילה בזבזנית של מזון שלעולם לא יאכל. היבט נוסף של כל זה הוא הבזבוז הגדול של מוצרי אריזה; נראה כי התפוקה השנתית כולה של ייצור צלופן במזרח הרחוק לא מספיקה עבור עונת המשלוח מנות.

תחשוב לרגע, תסתכל במראה ותשאל את עצמך, “אם אני בסופו של דבר הולך לזרוק כל כך הרבה אוכל, או להקפיא אותו רק כדי לזרוק אותו החוצה מאוחר יותר, האם אחרים לא עושים את אותו הדבר?” פעם חישבתי שאם נחלק את כל השלל ממשלוחי המנות לחלקים שווים היינו צריכים לאכול עוגה כל יום במשך שלושה החודשים הבאים. הבעיה היא שפסח הוא ממש מעבר לפינה, רק שלא נדבר על המותניים.

איך זה שכולנו נופלים על אותו תרגיל מטורף? איך זה ששולחן הפורים גונח יותר עם כל שנה שחולפת ובכל זאת אנחנו לא מפסיקים את זה? יכול להיות שחוסר ביטחון גורם לזה? האם אנחנו אולי חוששים ש”החברים” שלנו יחשבו אותנו לפחות אם לא נעמיס עוגת שבע שכבות על מגש חד פעמית?

בשבת לפני פורים אנו קוראים את הקטע המפורסם על עמלק. ההפטרה מעלה את אותו הנושא, נאמר לנו כי ההתנהגות הבוגדנית של עמלק צריכה לא להישכח לעולם. איזה תכונה היתה להם שהיא כל כך רעה שעד היום אנחנו עדיין מדברים עליהם? מתוך קריאת הפרשה אנו למדים כי הם ביקשו להשמיד אותנו בלי שום סיבה חוץ מזה שייצגנו את הקב”ה בעולם הזה. זה עולה בקנה אחד עם המסורת המשפחתית שלהם, בתור נכדים של עשיו.

בהפטרה אנו רואים את שמואל הנביא אומר לשאול המלך ע”ה, “אותי שלח ד’ למשכך למלך  על עמו  ישראל ועתה שמע לקול דברי ד’. כה אמר ד’ צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים. עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו…

אלו מילים קשות: נראה שהקב”ה אומר לנו לנטור טינה על איזה שבט נוודים. לאו דווקא ברגעים האלה כשהם הגיעו נגדנו, אלא בכל הזמנים. ברור שקורה כאן ממה שנראה לעין, ושווה לחשוב על זה לפני פורים. זעמו של הקב”ה על עמלק משמש כדי להזכיר לנו שעמלק ביקש להשמיד את אמונתנו בד’ יתברך על ידי זה שתוקפו אותנו כשהיינו חלשים. בכל הדורות יש כאלה שמבקשים לעשות אותו הדבר. כל אויבינו פגעו לראשונה בנקודה הפנימית שלנו, ולאחר מכן בקשו להשמיד אותנו פיזית. בכל פעם הם מצאו סדק אחר בשריון שלנו; עקב אכילס שלנו.

שאול  המלך ע”ה לא לגמרי חיסל את שבט עמלק מתוך תחושה של חמלה. זוהי תכונה יהודית באמת. עם זאת במקרה זה הקב”ה רוצה שנפעל נגד טבענו. הרעיון של ביעור עמלק היה לשים בצד את הרגשות שלנו ורק להיענות לקריאה של הקב”ה, בלי היסוס.

עמלק הוא גאון ברשע ולא יחדל מלחפש את חולשותינו. וזה מה שהוא עשה בפעם הראשונה. הוא נטע זרעים של ספק וחוסר ביטחון, ספקות לגבי אמונתנו בד’ וחוסר ביטחון בעצמנו. הציווי של השמדת עמלק ברור; כי אם לא, ניפול מההישגים הרוחניים שלנו לא נגיע לדרגות שהקב”ה רוצה ויודע שאנו יכולים להשיג.

בימינו עמלק בא לבוש בזהויות חדשות. הוא מתחיל עם ההערכה העצמית הפנימית שלנו, וממשיך לכרסם בשעת ביצוע המצווה עד שאנו מוצאים את עצמנו מוצפים בספקות.

אנחנו רוצים להיות מלאי שמחה בפורים, מצטרפים בכל רמה של המצוות של היום. אז מה קורה? אנו לכודים ברשת של משלוח המנות המוגזם, בסופו של יום אנו לא מרוצים או אפילו מאוכזבים. אנחנו כועסים על הילדים שעושים את מה שילדים עושים –זלילת ממתקים- ואנו פשוט לא מבינים מדוע שוב נותנים לאחרים להכתיב איך אנחנו עושים דברים.

זהו הטריק של אויבי התורה של היום. הם לוקחים מצווה מקסימה ויוצרים ערפל של חוסר ביטחון. אנחנו מרגישים לא כשירים ולכן בסופו של דבר מרגישים צורך להפריז. האויב הוא לא תמיד מחוץ; הוא מוצא שפע של מקום בסלון שלנו.

תפסיק! תחשוב ותתפוס את הנשימה. אתה לא צריך את כל זה, וגם אחרים לא צריכים. תהיה אמיתי, תהנה מהיום עם השפיות שלך עדיין שלמה.

עמלק מבקש לתקוף אותנו; אל תתנו לו, גם אם הוא מגיע עם צלחת של אוזני המן בידו.