מטען הבנייה

תורגם מכתביו של מורה“ר י. ר. רובין שליט“א

זה נראה שכמה שרוצים יותר לחסוך כך המחיר עולה. התקציב מצטמצם וכל אגורה חשובה.

רוצים לטוס? בכיף, הנה יש טיסה זולה שממש מתאימה. המחיר זול יותר בכמה מאות דולרים מהטיסות האחרות והזמנים מצוינים. אבל רגע, יש עוד כמה דברים שצריך להוסיף. רוצים לשבת ליד הילדים? עוד עשרים דולר. מקום לרגלים (כדאי שהרגליים לא יירדמו)? עוד שלושים דולר בבקשה. והרשימה ממשיכה וגודלת יותר מהר מהחוב הלאומי. אוכל? בטח, באיזה הכשר? טוב, עוד חמישים דולר אבל לא להתלונן אם בסוף לא תקבלו.

לאחרונה כמה חברות החליטו לגבות תשלום על כבודת יד (קופסאות קשיחות לכובע?), אפילו ביקור בשירותים! מי יודע, עוד מעט יחייבו גם על ה”מטען הרגשי” שמעלים אתנו למטוס.

זה כבר יותר מדי אישי. הרי הרגשות של כל אחד הם מאוד ייחודיים ופרטיים. וכך הם צריכים להיות, כי הם הברומטר של האינדיבידואליות שלנו. תגובתנו לניסיונות החיים, או ליתר דיוק, איך אנחנו מאפשרים להם לעצב לנו את החיים, מהווה את מי שאנחנו. לכל נשמה סיפור, ולעולם לא תהיינה שתיים זהות. המטען שצוברים לאורך הדרך יכול להיות כוח חיובי ביצירת האדם שאנחנו שואפים להיות או מקור הרסני של כעס וטינה. אז מה כל העניין הזה? למה לשאת משאות שיכולים להרוס את האושר?

ייתכן מאוד שהמטען שאנו סוחבים הוא הכרטיס שלנו לקדושה. בפרשת פיקודי קראנו בתורה: “ותכל כל עבודת, משכן אוהל מועד; ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ד‘ את משה, כן עשו” הרמב”ן קובע שבמהלך השבי של כלל ישראל במצרים לאף אחד לא הייתה את ההזדמנות לפתח מיומנויות במלאכות הדרושות בעבודה המסובכת של בניית המשכן. כשמשה רבינו העביר להם מה שהיה נחוץ, בני ישראל פשוט התנדבו, על אף שלא היה להם ניסיון אמתי. הם עמדו מוכנים להתעלות מעל כל מכשול שעמד בדרכם, ובזכות הרצון הזה הקב”ה העניק נסים והעבודה הושלמה עם תוצאות מרהיבות.

מכאן אנו למדים כי בתחום זכויות רוחניות, אנו אמורים לשאוף להתגבר על המכשולים ובזכות זה נקבל עזרה מלמעלה. המשכן היה מעין בית המקדש. שניהם היו מקור לשאיבת קדושה. על פי חז”ל, המצווה לבנות את בית המקדש חלה לא רק על דור המדבר, אלא בכל דור ודור.

“ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” … התורה אינה אומרת “ושכנתי בתוכו” אלא “ושכנתי בתוכם”. במילים אחרות הקב”ה אומר לנו שהוא ישכון בכל יהודי. בזה שאנחנו חיים חיי תורה, עושים מצוות ומחפשים קדושה אנו הופכים למקדש מהלך.

להיות מקדש היא לא משימה קלה; זה לוקח יותר מאשר רק לקום בבוקר, גלישת תפילין על הזרוע והראש ומלמול מילות שנקבעו. אני בספק אם אחד מאתנו מרגיש שאנחנו יכולים לעמוד במשימה ולהיות המשכן של הקב”ה בעולם הגשמי הזה. בכל זאת, זה בדיוק מה שאנחנו מתבקשים לעשות. אז איך זה אפשרי? איך אנחנו יכולים אפילו להרגיש בנוח עם המחשבה כי זה מה שנדרש מאתנו?

האם עלינו נגזר  למשוך את הכתפיים ולהתייאש? להשאיר את הדברים הקדושים לצדיקים?

ובכן, אנו למדים מן הבניין של המשכן כי למעשה זה לא תלוי בנו!

אם היו משאירים את זה לחולשות האנושיות וביכולות שלנו מעולם לא היה משכן; מעולם לא היה מקום לשכינה בעולמנו.

זה היה כוח הרצון של יהודים, בשר ודם, שהיו מוכנים לנסות, והשאר בא משמים. אנחנו לומדים את זה בפרקי אבות (ב:ט”ז), ” לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לבטל ממנה”.

נכון, שיש לנו משקעים, אבני נגף שמכבידים על ליבנו. אנו מרגישים חסרי אונים. איך אני יכול להיות קדוש כשיש לי כ”כ הרבה נגעים שלא מאפשרים לי להתקדם? ובכן, יש דברים שנוכל להתמודד אתם היום; ואחרים שאנו יכולים לשים בתא המטען לטיפול בעתיד. הנקודה החיונית היא שמתחילים.

אנחנו סוחבים את כל האביזרים הללו כי הם בעצם חלק מהתוכנית של הקב”ה. הוא לא נותן לנו שום דבר שאנחנו לא יכולים להתגבר. הבורא יתברך רואה את הנטל שלנו, ורוצה שנתאמץ במיטב יכולותינו. ובהשתדלות זאת, אנו עומדים כתף אל כתף עם היהודים במדבר, לא מלומדים ביצירת בדים יפים, אבל בהחלט מוכנים לנסות.

על פי המדרש, המשכן הוקם ופורק כל יום של שבעת ימי המילואים. רבי חנינא אומר, שהוא הוקם ופורק שלוש פעמים ביום! למה? למה לא להקים אותה ביום הראשון ולהשאיר את זה ככה? הנתיבת שלום אומר לנו כי המשימה של יצירת משכן אינה משהו שיכול לקרות כבר בניסיון הראשון. אפשר לבנות אותו יום אחת רק להיתקע בניסיון ושוב להתחיל מחדש.

יהודי נועד לבנות מקדש עבור נוכחותו של הקב”ה בתוך עצמו. זה לעולם לא יקרה ביום אחד. נבנה ונתקדם, וגם נכשל, וחוזר חלילה. עם זאת, הקב”ה יעניק לך מלמעלה עזרה, כל עוד שאתה עומד מוכן, תוכל להתקדם.

לכולנו יש מטענים, אבל אם אתה רואה את זה כאבן בנייה לרוחניות אז הקב”ה יספק לך את האמצעים ליצור בניין מפואר ונפלא.